להיות מעבר להכל ולנקות. הפעם לא את השירותים

שלום, קוראים לי קרן-אור ואני ישנתי שנ"צ.
בעצם שלושה. בשלושת הימים האחרונים ישנתי מעולה בלילה, קמתי בשמונה בבוקר וישנתי שנ"צ, אכלתי ארוחות בזמן שלי ובשקט שלי. ולא, למקרה שתהיתם אני לא בבית חולים בהתאוששות אחרי ניתוח.
החלטנו באופן ספוטנטי חברה טובה ואני להזמין בסביבות חצות סופ"ש ארוך במלון מפנק עם נוף ללגונה כחולה וצלולה. בלי לו"ז. כן, ממש ככה.
בלי להתמודד עם ערימות כביסה, ושוקו שנשפך על הריצפה. בלי הכרח. רק להיות. לקרוא ספרים ומגזיני לטיפשה, לחייך לאנשים במעלית כי יש לנו זמן לשהות בהווה וגם לתהות על משמעות מוזיקת המעליות. מה קורה איתה באמת?? ואפילו, בכל כוחינו, ניסינו לרקוד לצליליה, ככל שהנימוס המאוד בסיסי שלנו הותיר.
מדהים כמה אפשר להיות נחמדים לזרים במרחב החיים כשהצרכים הבסיסיים של שינה ותזונה מתמלאים. עד כה, פגשנו את עמי ולירן מאירי הפנים והתרגשנו מצבע השיער הממגנט של עמי ("גולדן רוז") ואפילו התחברנו בספרהפנים (הלא הוא הפייסבוק), חלקנו הנחת יומולדת של מועדון בחנות בגדי ילדים עם הלקוחה שלפנינו, עשינו לנו חברים עם עוברי אורח ואורחי המלון, ממש למדנו את שמם! עטלה הזורחת, אִישָהּ, ושני ילדי הזקונים שלהם מלאי החן, נועם וענת, שאלנו סידור מסבא נחמד בשבת בבוקר באמצע חדר האוכל הסואן בעוברים ושבים דורשי הקפה-עוד לחמניה-ורק אם אפשר מפית- שנוכל לקדש ברצף ולשמוע קידוש שלנו-משלנו, ואנחנו כבר מנופפות על בסיס קבוע (יומיים שלמים!!) במסדרונות, ככה בחיוך, בלי סיבה. נכנסנו להרבה מרחבים אישיים בהזמנה ובחיוך, שוחחנו ולמדנו, תקשרנו והקשבנו. מה מוסר ההשכל? חייב להיות כזה? אני תוהה ביני לבין עצמי ואיתכן?
חוץ משאני נשואה לאבאיש הכי שבעולם שלקח על עצמו באהבה גדולה את השגרה למען אוכל להיות מעבר להכל ולנקות. הפעם לא את השירותים או את הכיור. אלא, גוףנפש. מסע של טבע ונוף והרבה חמצן.

חיווי, מכשיר חשמלי מצוייד בנורה שמתיירקת כשהכל כשורה או שהוא הגיע ליעדו כמו מטען לנייד, טעם החיים 100% סוללה (אחד המצבים משמחי הלבב בחיינו, סוללה טעונה במלואה, כמה פשוט). אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה הספציפית שהפסקנו לסמוך על עצמנו. "איך אני נראית? השמלה יפה עליי?" טיפש-עשרה מצ'וטטת בוידאוצ'ט בחדר ההלבשה של זארה עם החברה. "אז כן לקנות או לא??",
"אמא, איך הציור שלי??", "נכון, שהפרוייקט הזה נסגר טוב??", "תגידי, לא קר כאן?" ועודדדדדד מכל השאלות הללו. הפסיכולוגית שלי דואגת כדרך קבע להציב מראה מול חוסר הבטחון הזה, "אז מה את חושבת על זה?". להעביר את זה הלאה- לשקף ולהחזיר בחזרה את השאלה, את הכוח להחליט ולעבד את המציאות באופן עצמוני;
איפה הפסקנו לסמוך על עצמנו, על הידע בשיתוף החושים שלנו? למה אנחנו צריכים לייקים על מנת להיות שמחים בחלקינו?

החמצן, איפשר לי להסתכל במראה, ואפילו לצייר באייליינר ישר ובפעם אחת, לצלילי הקצב הפנימי שלי, קו מושלם ובטוח. שידעתי, בעצמי שהוא פשוט מושלם.