אפשרות ליצור קוסמוס פרטי משלי ומתכון לריבה ממכרת

דברים קטנים, תינוקות, גורים, מיניאטורות, דוגמיות של תכשירי קוסמטיקה, אריזות קטנות של אוכל, הפחיות הקטנטנות שבעבר חילקו בטיסות (לאן הן נעלמו מחיינו?), ערכות של פליימוביל, עגבניות שרי.

יש בהם. קסם, הרפתקה, יכולת צריכה מבוקרת, אולי חוסר התחייבות? בושם של 200 ml לעומת "גודל נסיעה"של 20 ml? חוסר יכולת להחליט? כי ככה אפשר גם-וגם? בזבזנות? כי אם אקנה שק של קורנפלקס לא אוכל לבחור כמה סוגים. או שזו בעצם חסכנות, באותה דוגמה, אולי יאבד השק מטריותו, ובעצם הילדודס יחליטו שהם לא אוהבים את הסוג הזה אלא סוג אחר וימאנו לסיים את מה שכבר יש? ודחייה של הוצאה גדולה היא בעצם שמירה על נזילות? בקבוקי אלכוהול קטנים/שקיות חטיפים קטנטנות, פרקטי? או… משהו עמוק יותר? חוסר אמון ביכולת האיפוק שלנו, חוסר שליטה עצמית. כמות מדודה ומוגבלת. יכולת להכיל הכל – למשל עולם של שודדי ים בערכת פליימוביל, אפשרות ליצור קוסמוס פרטי משלי. מדוע פוק של תינוק בין יומיים נחשב לחמוד? ובניגוד, המקבילה של אדם בוגר נחשב לחוסר נימוס? מדוע קל לאמץ גור כלבים יותר מאשר כלב בוגר? אולי זה הרצון שלנו לשלוט/לעצב כשלוחה של עצמנו. למישהי כאן יש סיבה שהילדה בת ה(כמעט)שלוש שלי מעדיפה עגבניות שרי על חטיפים מסוכרים אבל, לא מוכנה לאכול עגבנייה בגודל מצוי??

עצי הקומקוואט (תפוז סיני) מבריקים בכתום מבעד לגינות, ומושכים את עיניי מזה מספר שבועות; זה תפוז? תפוז לא מוכן? תפוזון? אבל, זה כל כך חמוד! בעוד שעניינים אקוטיים יותר מרצדים לי במודע, הכתום הקטן הזה מהדהד במרתפי מחשבותיי, עד כדי כך, שניקרו רגלי וכרטיס האשראי שלי למשתלה ורכשו בחברותא עץ כתמתם וקטן. מעברי הדירות רבים בחיינו, עם זאת, אני נהנית  לפלש ציפורניי באדמה ולהפליג בפלפוליי ולדמיין את חוֹנִי הַמְעַגֵּל מציץ ממש מעבר לפינה. וכך אנו מוצאים עצמנו שותלים פה ושם עצי פרי ושמחים במחשבה שמישהו יזכה להנות מפירותיהם. חלק מהשקפת "תעביר את זה הלאה" . במקביל למחשבות אלו, קרצה הצעה, של חברה חביבה שנשלחה ממעמקי קבוצת הוואצפ, לחלוק את זכויותיה בעץ הקוומקוואט אשר בגינתה. לא הייתה שמחה ממני. הרי אני מוצאת עונג רב בהכנת ריבות, אך הקליפה המרוססת של הפרי מדוכני השוק אינה אפשרות מבחינתי. בהזדמנות זו אני רוצה למסור חיבה ותודה לנ' שחלקה ברוב טובה את הסיבה לריבה.

ועכשיו, למישור הפרקטי של רקיחת ריבות.

הכלל הרווח בקרב קבוצת מכיני הריבות הוא שעל ק"ג פרי יש להוסיף ק"ג סוכר. כל פרי וטיפולו הוא. במקרה הנדון, לאחר שטיפה יסודית של הקומקוואט הרתחתי אותו במים חמים וסיננתי. יש שיאמרו לחצות את הפרי (כי למרוח תפוז שלם על הלחם זה לא לעניין, או שללעוס תפוז שלם בציפייה למרקם משחתי אין זה לרווחת כולם), המדקדקים יחצו את הפרי ואף ירוקנו את חרצניו. בחיבור שלי לטבע ולחומר הגלם, אשתף ואומר שכל ההחלטות האלו, הרות גורל ככל שיהיו, הן בעצם עניין של השקפה, לפחות מבחינתי. אני אוהבת את הפרי בשלמותו ומוכנה להתמודד עם ההשלכות, נעים לראות בעין את הפרי השלם ולדמיין את העץ, זה גם משרה בי בטחון שהשימוש בחומרי הגלם הוא איכותי וקרוב לאדמה. יש שיציעו להוסיף תיבול במקרה דנן, אולי קצת שורש ג'ינג'ר מגורד ו/או קצת רוזמרין. לשיטתי אין צורך, טעמו המריר של הפרי המתנגש עם המתיקות הבלתי אפשרית של הסוכר יוצר מעדן מאוזן ומדויק.

לעתים אני גם טוחנת בבלנדר חלק מהריבה ומשתמשת בה לרווחת המאפים, הריבה הטחונה של הקומקוואט תהיה נפלאה על קלתית של פאי תפוחים וחבריו וגם לצורך זיגוג הפאי (יש לדלל עם מים רותחים את הריבה ולמשוך בעזרת מכחול יעודי מסיליקון על הפירות טרם ההכנסה לתנור); ניתן לשימוש גם בצילחות ובקישוט של קינוחים.

חומרים: ק"ג פרי, ק"ג סוכר לבן*, מיץ משני תפוזים רגילים (לא הכרחי).

הוראות הכנה: לשטוף היטב, להרתיח עם מים, לסנן. לבשל את הפרי המסונן עם הסוכר והמיץ ולבחוש לפרקים. איך ניתן לדעת שהריבה כבר מוכנה? בעזרת כפית להניח כמות קטנה של הנוזל על צלחת זכוכית, להטות את הצלחת ולבחון את הטיפה שנוצרה, אם הטיפה מתגבשת ונוזלת ממש מעט הריבה מוכנה. שימו לב, הריבה מצטמקת בעת הקירור, אם אינכן בטוחות כי הריבה מוכנה אפשר תמיד לקרר ולבחון את הריבה. במידה והריבה נוזלית מידי לטעמכן ניתן להרתיח מחדש ולצמצם את הנוזלים.

יש להעביר את הריבה לצנצנת מעוקרת (אני שופכת מים רותחים על צנצנת בתוך סיר, כך שכל הצנצנת תכוסה במים רותחים, כולל המכסה. זוהי דרך להבטיח זמן מדף רב יותר), לאחר העברת הריבה לצנצנת וסגירת המכסה יש להפוך את הצנצנת כך שהיא "תעמוד" על המכסה עד להתקררות (פעולה זו יוצרת וואקום, עד לפתיחה ראשונית). יש לאחסן במקום מוצל וקריר.

*ניתן להמיר רבע מכמות הסוכר הלבן בסוכר חום, למעט ריבת חבושים, מעולם לא הצלחתי להכין ריבה רק עם סוכר חום.