סיימתי קורס שוקולד, התאהבתי. ההתרגשות לא חדלה. הסקרנות כרסמה בי. התחלתי סטאז' בבוטיק שוקולד קטן, שהכל נעשה בו בצורה מסורתית, בעבודת יד. כתחביב התייצבתי לעבודה ב06:30, עמדתי על הרגליים וזילפתי, טבלתי, קישטתי.
הרבה פעמים אני נרשמת לסדנאות, נגיד נקרא להן מגוונות. הפעם, האיש שלי תמהה על הבחירה ללכת לסדנה בתחום שאני מכירה היטב. חוץ "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי" אני תמיד מסבירה, שכך אני אתחיל מההתחלה ודרך האמצע אגיע לסוף, בלי עבודה בהמשכים שכוללת גם נפילות מתח והיעדר התרגשות לפרקים. יש גבול למתחם המסגרות. התאמת לו"ז לתחביבים הוא דבר די שוחק וסיזיפי, מלחיץ הדורש אינספור ויתורים והתגמשויות של נערת גומי, ממני מהסביבה.
בעצמי? לבדי? חשבתי לי ופלפלתי חוזה אישי שלי עם עצמי. טוותי אט אט אומץ לצעוק בקול את החלומות ולהטביע במילים, מי אני, מה אני רוצה, לאן אני שואפת. בלי להתנצל, כל המגבלות התאדו למקום רציני ומכיל. החלטתי לבחון חומרי גלם, מאין הם מגיעים, מי אחראי עליהם?
מי אוהב אותם… להקשיב וללמוד מההורים שלהם. ללוות אותם מההיווצרות אל הצלחת שלכם. אז מה קווי המתאר? 12 חומרי גלם שנבחרו, כל חומר יגיע הישר מ"החווה"/מהמקום שהם מתחילים אלי, על-ידי.
המתכונת: שלושה קינוחים: הראשון שוקולד, השני אפייה והשלישי הפתעה, מקום לממלכת הגשמת המחשבה. יתכנו שיתופי פעולה עם שפים אחרים. בעיקר לצורך הפרייה מחשבתית וניצוצות.
זכיתי לרתום את הצלם, עלם החן, האחד והיחיד. תרועות, תופים – כפיר אמיר (Smiley Photography) לפרוייקט. כפיר מגיע מעולם צילום ספורט האקסטרים, כך, מובטחת לכם הנאה צרופה ועניין בתמונות שעינכם עתידות לטעום. בנוסף, כפיר הוא גם אחי הכי, מה שאפשר לו לעגל ולעצב מחדש את הגבולות שלי בתור יוצרת ובתור אובייקט לצילום, לא תמיד כפי שהייתי רוצה. את זה תראו בהמשך בפוסט המסכם שיכלול גם רסיסים של תמונות וסרטונים לא ערוכים של מאחורי הקלעים.
ניחשתם כבר, זה ברור. בהחלט. הפוסט הראשון יעסוק בעגבניות.
אמא בהרצה 