יש אצלנו סיפור ביישוב, אני בכל אופן שמעתי אותו ממספרת סיפורים דגולה, וכמיטב המסורת אני מניחה שבלי משים אכווץ אותו ואקצץ את הקצוות. העלילה הולכת כך, צ' מאוד רצה לאכול בייגל, אמו ש' הסכימה בשמחה וביקשה רק שישמור לה את החור כי היא צריכה אותו; צ' לקח רגע לחשוב ואז ביקש בנחמדות מאמא שקודם כל תיקח את החור ואז הוא יהנה מאכילה ללא חשש של הבייגל עצמו. סבלנות מאפשרת את השגת המטרה?
יש קסם ברשתות (לא, הכוונה לא לחברתיות), שאיני יכולה לכמת, לדייק אותו. גדר, או סל-שוק מהסוג הכי מסוגנן מהפלסטיק, טול של חצאית טוטו, הינומה, רשת דייגים או אפילו תחרה… אני תמיד תוהה על מהות ההתרגשות. על הבייגל או על החלל שהוא מאפשר? על מה שהוא מסתיר או על מה שהוא חושף? כמה אני נהנית לטוות במרחב שביני לביני רעיונות, מחשבות, חוטים. היכולת לראות ולהשלים את החסר שהחומר חוסם. פיתוי הפיתוי טמון בנסתר מן העין.
צלצולים, טלפונים שלא מחוברים לקיר אלא אלי, לכל מקום אשר אלך. משתחלים בין דקה לדקה של היממה. אפשר כבר להספיד ולהטיח את יומן הפגישות באלגנטיות על שפת המדרכה אחרי לילה ספוג בגשם זלעפות. לקבוע פגישה מראש? (הרשו לי, ממש גוזמה. LOL או באופן מעודכן: "חחחחחח") העידן שלנו לגמרי מאפשר להיכנס בכל אימת שנחפוץ לכל מקום. ללא גבולות פיזיים. כבר אין צורך לפעול, להתלבש, לרדת למכונית, להתניע, לנסוע, להגיע, להחנות, לדפוק על הדלת, להמתין לתשובה. אם לפתע נזכרתי בשאלה לרופא שלי שהשמטתי בפגישה שלנו אתמול, למה לא להיכנס היישר לחדר הניתוח שבו הוא מבצע כרגע ניתוח לב פתוח בסבא חביב, או לקפוץ לחברה טובה (מהגן, וזאת כמובן גם הפעם האחרונה שהתראינו) בליל הסדר בביתה? גסות רוח? יכולת ניהולית נמוכה של דחיית סיפוקים?
צלצול. חדר ישיבות: השעה 11:16 ואני בדיוק יושבת עם מוטי מלוגיסטיקה ודנה עימו בהזמנות השנתיות דאשתקד. צלצול. מי זה? זה משנה? האם אותו אדם קבע פגישה וסנכרן יומנים שלושה חודשים מראש? סבא יצחק תמיד אוהב להתגאות, ש… פעם… הייתי קובע פגישה עם חבר במכתב, חודשיים מראש שניפגש בכיכר העיר בחצות היום וכך היה. ניפגש בערב, ניראה, נזרום. הזמן הוא משאב מוגבל. החלוקה צריכה להיות הוגנת ולכבד את התור.
צלצול. מי זה? זה משנה?
כן. הגננת/המורה/הסייעת. כל מי שאחראית על הילדים שלי. אתמול הגיע צלצול שמשנה. בעקבותיו אני בלבוש סהרורי בפרהסיה, רגלי כושלות בדרכי למרפאה. שום דבר לא יכול להשלים את החסר. חלק משמעותי מהלב שלי יושב בכיסא קטן במרפאה ליד האישלי, טבול באדום מכף רגל עד קודקודו הפעור. עם עיניים כבויות, נשימות כבדות, מצוקה קלועה בגוף שעירסלתי על גופי כל כך הרבה פעמים, שאני מכירה כמעט כמו את עצמי. לפעמים אני מרגישה שאפילו קצת יותר. ברוך השם הכל בסדר. לאחר ביקור מאתגר ומלחיץ במיון, תפרים וחבישות, שלילה של כאלה וכאלה זכיתי בבכורי נושם בקירבי. פשוט לא רציתי לשחרר יותר. זיקוק של רגע. העיקר נעשה ברור.
הקסם של הרשת, שגורם לי להרגיש מוגנת וחופשיה במרחב התחום שלי.
האפשרות ללכוד ברשת ולשחרר. דבר והיפוכו. תלוי על מה מסתכלים. על הבייגל או על החור. בעצם, למה לא על שניהם? על מה שמולנו ועל היכולת להשלים, לפעול, למלא את הסמוי מן העין. קורט של חלומות נכספים וקורט של מציאות. הממוצע יוצר את המציאות.
*********
התמונה לקוחה מהאתר: http://themocracy.com/the-ultimate-guide-to-fishing-nets/
9
אמא בהרצה 