הנקודה בזמן הקורעת את חבלי השינה ומפרידה מהאשליה, בהונות הרגל שהפסידה בהגרלה, מדשדשות, תרות אחר הארץ המובטחת, המאוזנת; בחשש גדול מהבאות, בהתחלה, עצלות מול שעון מעורר, קול סמכותי ברקע וחוזר ואומר וחוזר, מבקש מסביר ודורש, מפציר ומתריע, מלטף ומתגמל כועס מעיר, זה לא ממש משנה, העיניים אטומות במבוך חבלים ותקוות תמימות. הבוהן הראשונה נפרדת מהמיטה וחצי על רגע פוסטרים של אלילים רגעיים של תהילה, שנותקו מכתבת האמצע של "ראש אחד", היא ממשיכה את התנועה העצלה בפרידה אל עבר הריצפה בסקרנות של טיפשים שלא נפגעו, תרה אחר הרפתקאות חדשות, פוגשת לא חוששת – באבק, בבקבוקי מים משומשים חצי מלאים, בכרטיסי רכבת ישנים, בחטיפים חצי אכולים באיזה שקית מאולתרת סגורה לא סגורה ממתינה לבאות, בארון הבגדים שהעתיק את מקומות ממושב הקבע לאחר, כולם, פזורים להם, נהנים להיות חלק ממרבד החיים הבנאלי של החופש וחוסר האכפתיות של הנעורים. ואחריה בקול תרועה, כל הגוף מתחייב למגמת העקירה אל הקסום- הלא ידוע, עם הראש שועט קדימה.
בהמשך הבהונות שעטו מגוון צבעים וקולות, כבר, לא מתאמצות המרחק קצר לאיזון, כי הרגל כבר בדירה משלה והיא נמה לה שנת צעירים, קרובה לקרקע בפוטון ישן המעוטר בכלי מיטה אקלקטיים שנאספו מקרובים רחוקים ומכל מה שאמא שמה בצד. פוגעת, מפלסת לה דרך בין בגדים מלוכלכים ונקיים, ללא הכר; ספרים ומגזינים עם הרבה אוזני חמור, פתקים, מירקורים של מחשבות-חלומות-תכניות-תקוות. תגי שם מגנטים האחראים על השורה המשמעותית בחשבון, זאת שמחוסלת כליל לאחר כל צריכת האלכוהול והמזון הלא בריא לגוף אבל מזין את הנפש, הנצרך בשעות לא שעות בחברה טובה.
הזרת שכבר לבשה לבן בקיץ, מובילה, בזהירות ובאחריות של בת תשחורת שובבה, היא כבר בעבודה סמי-רצינית ויש לה מחויבויות של בוקר, כבר המשטח לא משנה, בלי גישושים, מזמינה את כל הכף ובמהירות את הרגל והמתלווים לה למעוך ולהיכנס לריקוד החיים שבחוץ. נזהרת מכוסות היין החצי ריקות שממתינות מליל אמש למרגלות המיטב הזוגית, עם ארגז המצעים, נפרדת מסט מצעים תואם שניתן באותו הַלַּיְלָה שבו לבשה לבן, משכנה לא מוכרת של סבתא מהצד השני.
כאוס ובְּלִילָה של יום וחושך. המיטה היא הבסיס, הבהונות רק מפיגות את הקרבה לספינת האם לשם חידוש האספקה, חיתולים נקיים, מגבונים לרוב, קופסת עוגיות שאיזו שכנה נחמדה הכניסה עם פתק מלבב מעל (היא מניחה, מאחר ולא איתרה את מִשְׁקְפֶיהָ ביומיים האחרונים, ניתן לה רק להניח מפילפוליה). הגיחה להצטיידות, המרחק הזמני-השאול, פוגשת חלומות אבודים, ליד המוצצים הצבעוניים שנפלו ונשבו באבק, קפה קר שכבר ייצר לו קרום משלו, צלחות חצי אכולות, חיתולים מלאי כל טוב, שכבר זכו לימים טובים מאלו, שקיות אדומות של שילב שספק אם יזכו לאורו של יום או להחלפה בגדר 30 הימים שנותרו. השיבה של הבוהן למיטה עם המצעים שהיו תואמים ושעכשיו הפכו לזירת קרב של צבעי מים והתקיימות.
בוהן שפוגשת קיץ, חורץ, טישו של מחלה; בוהן של חופשה בחוץ-לבית. נקודת המפגש בזמן של ההתרסקות לתוך המציאות מתוך החלום. בוקר טוב.
*קרדיט לצלם: SmileyVideography
אמא בהרצה 