אני, ואליפות אירופה בג'ודו. אם תשאלו אותי, אושירו, אוסאוקומי, אוצ'י מאוושי גרי ושימה נשמעים לי לכל היותר כמו תפריט מסעדה יפנית. ילד אחד בן שבע וחצי הפגיש אותי ביום שישי שעבר עם התפריט הזה. בדרך לגני התערוכה, באוטו, כבר ביקש לקבל זמן הגעה משוער מוייז, ודאג שאני נצמדת להנחיות (צדיק יודע, שאני בדר"כ מגבשת לי תובנות נסיעה אלטרנטיבות, שלא תמיד מובילות אותי למחוז חפצי במהרה). בהמשך שוחחנו על יתרון הביתיות של הג'ודוקא הישראלי, מה זה בכלל יתרון רלוונטי, למה עידוד חשוב? למה בנות ובנים נלחמים בנפרד? מדוע יש קטגוריות משקל שונות? לאחר שהות בחיפוש אחר חניה, הילד המרוגש העניק לשומר את הכרטיסים, ומעט התאכזב שהוא רק קרע חתך קטן, כנראה הצפייה נבנתה למעשה דרמטי יותר מצידו. נכנסנו לביתן ענק, רועש, מרובה בדוכני מזון ומכירת סחורות מגוונות, שלטים ופרסומות לרוב. רחשים וקולות מכל עבר, החושים שלנו כל כך התפזרו שמצאנו נחמה מהירה תחת השלט "מודיעין". השיחה התנהלה ככה: "שלום, אני אמא של נחשון, לא מבינה מה קורה פה, תוכל בבקשה להסביר לנו להיכן ללכת? מה רואים? מה הלו"ז?" (מתי אני אזכה לשנ"צ? לחלום מותר), האיש האסרטיבי והנעים שעמד מולנו צייד את נחשון בתוכנייה והצביע לנו על האסטרטגיה הנכונה להיכנס לצפייה בקרבות. קולות, אורות, מדרגות, שיטוט אחר כיסא לרפואה תוך נזיפות חוזרות-מנומסות של הסדרנים שאסור לעמוד פה גברת! "סליחה, סליחה, אפשר לעבור בבקששההה? הכיסא הזה תפוס, הא בסדר גמור, וזה הכיסא? אדוני, גם תפוס?". התיישבנו, עכשיו. מה אנחנו רואים? מי האנשים האלו? ואוו יש כאן ארבעה קרבות שונים והרבה צגים ומידע. רום, שישב לידינו הסביר לנו שיש מספר לכל מזרן ומסך רלוונטי. הילד המקסים שישב לפנינו סקר בנדיבות את הישראלים שהתחרו והפסידו ואלו שניצחו שעתידים לעלות לקרבות נוספים. בציפייה רבה לעתיד לבוא- נחשון, התאמן על הדגלים שהופיעו על המסכים והסביר לי מידי פעם, אמא זה איפון, וזה קין גרי ועוד הרבה שמות של מאכלים אקזוטים… ופתאום התרגשות, שקט וראשים שמוטים לכיוון אחד, אני לעצמי חושבת, זה בטח מעניין… ונחשון מסביר אמא זאת ישראלית! הלוואי שהיא תנצח!
לאחר הפסדים וניצחונות, חמש שעות לערך, עידודים בכל הקול, נפנוף סוער בדגל (הוא כחול ולבן), חטיפים והפסקות רענון. פתאום, בלי לשים לב, זכינו למשפחה גדולה של ישראלים, פרשנים, מסבירים, מאירי פנים, מעדכני פרטים. נחשון ואני הרגשנו חלק.
בעת הענקת המדליות, לצלילי "המרסֵיֶיז", ההמנון הצרפתי, עמדנו כולנו וחזינו בזוכה הצרפתיה המתייפחת. נחשון קפץ ושאל האם ישמיעו גם את התקווה אם ישראלי ינצח. בין רגע, ניצוץ של תקווה לשמוע את התקווה עלה במוחו ובליבו, הוא הפנים, גם חפץ להתרגשות והתייפחות משלו. מעבר לכל מילה או שיעור באזרחות.
חלק מעבודת הפרשנות והבלשות שלקחנו על עצמנו הייתה להבחין מי מפסיד בכבוד ומי מנצח בכבוד, טווינו הגדרה משלנו למילה ספורטיביות. בחנו בקפידה: מי קד קידה מנומסת ומי משתטח בבכי של עצב ויגון או של שמחה והקלה, מי מחבק את היריב ולוחץ יד ומי בורח נרגז. תהינו מי אלו שמחבקים את הספורטאים אחרי הקרב, אל מי הם פונים בבקשה לנחמה והזדהות, בלי קשר לניצחון או הפסד. שוחחנו על ספורטאים מקצועיים, על המחויבות והשאיפות, על הגשמת החלומות ועל המסגרת העוטפת אותם (מקצועית וחברתית). וגם, על הדרך, נוכחתי לדעת שיש שתי מדליות של ארד!
זכינו לחזות בשגיא מוקי (תודה לך שגיא!) מנצח קרב אחר קרב עד לזהב. ולעוד הרבה מפגשים של רעיונות, אנשים וערכים. מפגש וחצי של אמא ובן. הכל במגרש שלו, שמסביר ופותח לי צוהר לעולם שלו.
*הפסד מחמת הפרת החוקים. **אליס שלזינגר, שייצגה בעבר את ישראל וכיום את בריטניה, הפסידה לטינה טרסטניאק הסלובנית, על אף שהובילה בוואזרי הג’ודאית ספגה פסילה בשל שתפסה את ידה של יריבתה והפסידה את הקרב.
אמא בהרצה 